

"פחד יכול להשאיר אותך אסיר. תקווה יכולה לשחרר אותך."(מתוך חומות של תקווה).
במשך שנים רבות בחיי היה לי אתגר לנהל את החירות האישית שלי. התמודדתי עם קשיים רבים, הן בבית ספר והן במשפחה. השתדלתי להזכיר לעצמי, שרק אני אחראית על השמחה או העצב שבי. לעיתים הצלחתי, לעיתים נכשלתי.
אחרי שלושה שבועות בבית שנכפו עלינו וכביכול גזלו לנו את החירות. הבנתי שוב. האדם מנהל את חירותו, חירות המחשבה, וחירות העשייה.
לכל אחד.ת יש מגוון של ערכים שונה, אני בשלושה שבועות הללו למדתי מה חשוב לי, מה עיקר, מה טפל ועל מה אנני מוותרת פה בבית ומה אני מרפה.
הזמן גרם לי להתבוננות, חיבר את אתגרי העבר עם הצלחות הווה. הנה מגיעים לליל הסדר בו השיח על עבדות ועבדים הוא שגור…
ובעצם ניכרת בי ההבנה שאדם יכול להיות עבד אך חופשי ויכול להיות חופשי אך עבד.
כמאמר הרב קוק: "ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהיפך – בן-חורין שרוחו הוא רוח של עבד." (מאמרי הראי"ה חירותנו)
מי ייתן ונמצא את החירות האמיתית הפנימית שבנו.