קברניטי המדינה לא שומעים את זעקת המטפלות והתינוקות

ימי הקורונה חידדו את הצורך במענה להורים העובדים. ללא שמירה על הילדים לא נוכל לצאת לעבודה. גם לעובדים מהבית ברור שכשיש תינוקות בבית, העבודה אחרת. מול התפישה שמה שחסר לנו הוא בייביסיטר לשעות העבודה, מצביעים המחקרים על חשיבות החינוך לגיל הרך, על חשיבות המבוגר המשמעותי שהילד נחשף אליו בשנותיו הראשונות ועל ההשלכות להמשך חייו.

המטפלות במעונות היום עומדות בחזית החינוך לגיל הרך. אנחנו מפקידים בידיהן את הדבר הכי יקר לנו — התינוקות, אבל היחס אליהן הפוך לגמרי. גם אם הן נקראות במסמכים הרשמיים, "מחנכות לשנות הינקות", בפועל הן מגיעות כל יום למעון, כפועלות דחק, ללא שכר סביר, ללא תנאים ראויים וללא אופק. בעבודה הקשה, פיזית ומנטלית, הן עומדות מהבוקר ועד אחר הצהריים, עם שכר מינימום ומספר לא סביר של תינוקות ביחס למטפלת.

במדינות OECD ההשקעה בילדים בגילאי לידה ועד שלוש היא פי ארבעה מאשר במעונות המפוקחים בישראל. עוצמת ההזנחה ניכרת מההשוואה של ההשקעה בחינוך לגיל הרך בישראל לעומת הממוצע ב–OECD. ישראל משקיעה בילדים בגילאי לידה ועד שלוש במעונות המפוקחים על ידי המדינה 2,713 דולר בשנה לילד — לעומת 12,400 דולר בשנה בממוצע במדינות הארגון, יותר מפי ארבעה. במדינות OECD כל מטפלת אחראית על ארבעה תינוקות, שליש פחות מהתקן בישראל. מי שסובל מהמצב אלו הפעוטות והמטפלות גם יחד. לא מדובר רק על סבל רגעי, אלא גם על פגיעה בהתפתחות הנפשית והקוגניטיבית של הילדים. את הנזקים המשמעותיים יותר נגלה רק שנים מאוחר יותר, כי על פי כל המחקרים, כל שקל שמושקע בחינוך לגיל הרך חוסך עשרות שעות יקרות של טיפולים וסיוע בהמשך.

למי זה צריך להפריע? לכולנו. לכל מי שיש לו תינוק במעון וחושב שהוא משאיר אותו בגוף מפוקח, מסודר וראוי, כשבפועל עבודת המטפלות אינה קרובה לכך בשל הנסיבות; לכל אזרח בישראל שרוצה לקבל בעתיד סביבה וחברה טובה. הילדים הללו הם אלה שיתנו לנו שירות בחברה, ויבלו לצדנו במסעדה או בים. ואולם קברניטי המדינה שלא שומעים את זעקת התינוקות שנשכחו מאחור.

השכר הדל מביא לכך שאין מבוגר משמעותי אחד שהילד מכיר ונחשף אליו, כי המטפלות כל הזמן מתחלפות. העובדות החדשות לא זוכות להכשרה ראויה, וכך המעונות לא יכולים למלא את תפקידם החינוכי.

בניגוד לעובדות הסוציאליות והאחיות, העובדות החלשות בחברה אינן יכולות לשבות. הן אפילו לא מאורגנות. מצבן החלש לא מאפשר להן והפחד מאיבוד מקום העבודה משתק.

על ההורים להתאגד, להפעיל לחץ ציבורי וליזום תוכנית ארוכת טווח, שבסופה יעברו הילדים מגילאי לידה ועד שלוש למשרד החינוך, מה שיכול לשפר את המצב מן היסוד. מי שהרוויח מהצלחת מאבק האחיות והעובדות הסוציאליות הוא הציבור. מי שירוויח אם מטפלות בישראל יוכלו להרים ראש, יהיו הילדים שלנו.

המאמר פורסם לראשונה באתר דה מרקר