טיפול לא נמרץ

המקרים המצטברים של התעללויות מטפלות במעונות היום מגבירים את חרדת ההורים ויוצרים תסכול גם אצל מטפלות מסורות. (כתבה של עפרה לקס בעיתון "בשבע").

"ביום שרשמנו את הילד למעון רעדו לי הידיים", מספר יאיר, שם בדוי, אב לתינוק בן שנה וחצי. "אומנם גם לפני שנה נחשפו מקרים של התעללויות, אבל זה שוב קרה, ואנחנו כהורים מרגישים שאין דרך לדעת את זה מראש, וגם אין איך לפקח על זה. גם אם יש מצלמות, מגלים את הדברים רק בדיעבד".

בכל שנה מתגלים מקרים מחרידים של התעללות בפעוטות במעונות היום. בשנה שעברה הייתה זו הגננת כרמל מעודה בגן 'בייבי לאב' בראש העין, שכיום עומדים נגדה 18 אישומים על התעללות ב־11 קטינים. לפני מספר שבועות נחשפה הזוועה בגן טולי ברמלה. מצלמות האבטחה גילו 200 מקרים של התעללות בידי סייעות הגן. ביום שני השבוע התגלו מקרי אלימות של סייעות בפעוטון בתל אביב. אלה הם רק המקרים שנחשפו, ורק מקרי הקצה. חוץ מהם קיימות לפעמים הזנחה, חוסר עדינות וקשיחות יתר בתחום הרגיש של טיפול בתינוקות.

ההורים חרדים, אבל שולחים את הילדים למסגרות. "אנחנו חייבים לשלוח את הילד למעון", מסביר יאיר את התחושות. "אנחנו עובדים, וגם הוא כבר בגיל שהוא זקוק לחברה, ובבית עוד אין לו אח לשחק איתו. המטפלות נראות לנו הכי טובות וכאלה שבאו לעשות עבודה מכל הלב. שמענו על המעון הזה הרבה המלצות וזה מרגיע. מצד שני, גם הגננות והמטפלות במסגרות שבהן התגלו ההתעללויות היו מאוד נחמדות. גם שם ההורים בדקו קודם".

יאיר חושב שהאחריות לשלוח את הילדים למסגרת שמיטיבה איתם מוטלת על ההורים. "אף אחד לא אחראי על הילד שלי יותר ממני. אני רק לא יודע אילו כלים יש לי כדי לוודא את זה, חוץ מלהסתכל כל היום על החלון של המעון, ואת זה אני לא יכול לעשות. עם כל הביטחונות, עדיין קיים סיכון וזה מפחיד".

"המדינה לא רואה אותנו"

"מאז הסיפור עם כרמל מעודה ההורים חוששים. הם שואלים איך הם יכולים להיות בטוחים שהכול בסדר, והאמת היא שאני מבינה את החשש שלהם", אומרת מלכה נחמני, מנהלת מעון 'חמד' בבית שמש. נחמני מספרת כי גם הצוות שלה מזדעזע מכל חשיפה של התעללות בילדים, ולצד הצער חש נפגע. "כל הזמן העננה הזאת מרחפת מעל ראשיהן של המטפלות, לא משנה מה הן יעשו. הן אומרות: זה הופך אותנו לאשמות". כמנהלת מעון, נחמני יודעת שהתופעות האלה קיימות. באופן אישי היא מודיעה לצוות המטפלות שלה כי יקבלו גיבוי כל עוד יעמדו בנהלים, וזה כולל גם דיווח על התנהגות לא ראויה של קולגה. "אחרת, אני מבהירה להן, אתן שותפות לפשע". להורים שמגיעים אליה היא אומרת שישאלו על כל דבר, על כל שינוי בהתנהגות של הילד, על כל דבר שלא מובן להם. "לפעמים הורים רואים סיטואציה ולא מבינים אותה, וזה בסדר. הם שואלים ואני עונה, אני מקבלת את זה".

אבל נחמני לא מדברת רק על מקרי הקצה ועל הכותרות. היא פורשת תמונה עגומה של ענף שהמדינה מתעלמת ממנו. "כבר עשר שנים אני בתחום ולא קורה כלום. התחושות מאוד קשות, אף אחד במדינה לא רואה אותנו. אפילו עכשיו, בקורונה, הודיעו בחדשות שסוגרים את מערכת החינוך – אז גם אנחנו סגרנו, פשוט בגלל התקשורת. לא קיבלנו על זה הודעה מסודרת מאף אחד. גם את מתווה תחילת השנה הנוכחית כתב מישהו שבכלל לא מכיר את התחום. אני לא יודעת איך נפתח את השנה".

נחמני שוטחת רשימת עובדות שמהן עולה כי כמעט בלתי אפשרי לטפל בתינוקות במעון בצורה ראויה. "המטפלות עובדות קשה מאוד. הן מגיעות בשבע ומסיימות בארבע. כל אחת אחראית על שישה ילדים. נכון, יש בתים שגדלים בהם שישה ילדים, אבל כאן מדובר בשישה ילדים עד גיל שנה. המטפלות דואגות גם לצרכים הפיזיים שלהם – שהטיטול יוחלף בזמן, שיקבלו את האוכל בזמן, וגם למענה הנפשי: שלא יבכו, שיקבלו תשומת לב. המטפלות אחראיות גם על הניקיון, ולבסוף יש גם הורים, שמיעוטם לא שומר על הנהלים וצריך להתמודד איתם".

עבור כל העבודה הזאת, מספרת נחמני, המטפלות שלה מרוויחות שכר מינימום. השחיקה בעבודה משמעותית מאוד, בגלל עומסים פיזיים ונפשיים, ולא פעם הן פורשות לעבודות אחרות, מכניסות יותר או קלות יותר. "התחושה היא שלא רואים אותנו. כשמדברים על מערכת החינוך לא כוללים אותנו. האם התינוקות הם מוצר, או ילדים שצריכים לקבל מענה חינוכי? צריך להעביר אותנו למשרד החינוך, להכשיר את המטפלות, לתת להן יותר כסף עבור העבודה, לשמר את כוח האדם". שינוי נוסף שנדרש הוא התקינה – שכל מטפלת תהיה אחראית על 3­­-4 ילדים ולא יותר. כך נהוג במדינות ה־OECD.

האוצר: "אין כסף למצלמות"

החוקים אולי עברו, אבל היישום שלהם רחוק מלהתקיים. התקנות, שתפקידן לתרגם את החוק לכללים בפועל, עדיין לא נכתבו, למרות שהחוק הקציב למשרד העבודה הרווחה חודשיים לשם כך. התקנות אמורות לקבוע את נושא הכשרת הצוותים, אמצעי הבטיחות, הוראות לעניין ביטוח, תזונה, תברואה, היחס המספרי בין המטפלות לילדים ועוד.

המצלמות לא תמיד יעילות בהרתעת המטפלות, אולם הן משמשות כפה לתינוקות שעוד לא יודעים לדבר. המקרים המחרידים האחרונים לא היו נחשפים אלמלא הסרטונים, והמטפלות היו ממשיכות בהתעללות. אולם האוצר, שאמור לסבסד את חוק המצלמות, ביקש לדחות את יישום החוק בשנתיים, בטענה שאין כסף.

בוועדת הגיל הרך שהתכנסה בכנסת בשבוע שעבר, סיפרה חברת הכנסת יפעת שאשא־ביטון, שהייתה ממקדמי החוק, כי רק 40 אחוזים מהפעוטונים הגישו בקשה לקבל רישיונות. "איפה משרד העבודה והרווחה?" היא שאלה, "איפה ההורים?". לדבריה, ההורים צריכים לדרוש מהמסגרות את השלט המעיד על כך שהם מסגרת מפוקחת, ולדווח למשרד העבודה והרווחה כשהם נתקלים במסגרת שאין לה עדיין רישיון.

במשרד העבודה והרווחה תולים את העובדה שאין עדיין תקנות בכך שלא הייתה ממשלה יציבה ולא הייתה כנסת. הם מבטיחים שהתקנות ייכתבו בתוך ימים ספורים, ויגיעו גם אל עיני הציבור וגם אל שולחן הוועדה לזכויות הילד. בכל הנושאים האחרים, מסבירים לנו במשרד, האשם העיקרי הוא משרד האוצר. "אנחנו מוכנים להתקנת המצלמות תוך מספר חודשים, אבל האוצר צריך לתת לזה תקציב. בנוסף, חסרים לנו מפקחים. יש היום 23 מפקחים, אנחנו ביקשנו עוד עשרות כדי שהפיקוח יהיה יעיל והחוק יוכל להתממש. האוצר צריך לממן את זה". ובשאלה הגדולה שמסתתרת מאחורי כל הסוגיות הקטנות: מה עם העברת תחום הגיל הרך למשרד החינוך? "השרים צריכים להחליט על מעבר בין המשרדים, ובכל מקרה מעבר כזה יצריך מימון ותקציב למשרד החינוך, אם הוא בכלל ירצה את זה".

"המטפלות המתעללות חוזרות לעבוד"

"המצלמות לא יעזרו למניעת התעללות, וגם לא החמרת הענישה שההורים כל כך רוצים", מסבירה יערה שילה, מומחית לגיל הרך במכללת אפרתה ומייסדת 'חינוך מלידה'. "יש מדיניות של דלת מסתובבת – תיקים נסגרים מחוסר ראיות, והמטפלות חוזרות לעבוד. למצלמות יש כוח רק בדיעבד ולא לכתחילה". שילה נכחה בדיון בכנסת בשבוע שעבר. שבע שנים היא מתרוצצת בין הוועדות, אבל הנושא לא מתקדם לשום מקום. "הבעיה היא היעדר מדיניות כוללת. דבר ראשון, הרשות המקומית או המשרד הרלוונטי, זה כבר לא משנה מי, חייבים לדעת על המסגרות הפרטיות האלה ועל קיומן, אפילו לא בגלל התעללויות. בצוק איתן, כשהיה צריך לפנות פעוטונים בגלל אזעקות, הרשויות לא ידעו איפה יש ילדים, איפה מתקיימות המסגרות". שילה מודעת לביקורת על עודף חקיקה ועל עודף פיקוח, אבל לדבריה המציאות בשטח מראה שאי אפשר אחרת. "המדינה צריכה להשגיח, כי אי אפשר לעשות את זה לבד. אנשים צועקים נגד הפיקוח, אבל הם לא יזמינו הביתה חשמלאי לא מוסמך, או איש הדברה שאין לו רישיון. צריך לדרוש שחוק הפיקוח על המעונות ייושם בהקדם, וגם לדאוג למסגרות הקטנות יותר, כי אני מניחה שבקרוב נראה המון מסגרות קטנות כדי לחמוק מהפיקוח. המדינה חייבת ליצור תו תקן ברמת המדיניות ולעקוב אחרי זה".

מעבר למה שהמדינה צריכה לעשות, היא פונה אל ההורים. "אל תהססו לשאול, אל תשימו את הילדים סתם במסגרת. אם הילד בוכה פתאום יותר, אם ההתנהגות שלו השתנתה – אל תתעלמו מזה. בשנים האחרונות התודעה של ההורים לגבי הגיל הרך משתנה. הם מבינים שיש כאן גם עניין חינוכי. אני אומרת להורים: תיכנסו, תבואו יותר, תבדקו. אל תתביישו, זה הילד שלכם".

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "בשבע" גליון מספר 908.